הרבה מהדברים שגורמים למטפלים הכי הרבה סבל ותקיעות אלה כל מיני דברים שהם חושבים שהם אמורים לעשות/לדעת/להיות.
את המאמר הזה נקדיש לכמה ״אמורים״ שהם טעויות והמטרה שלי היא לשחרר אתכם ממחשבות מיותרות ותוקעות
נדבר על אמורים בתחום השיווק,בתחום הידע, בתחום הגבולות בקליניקה.
את המאמר הזה אני כותבת באהבה גדולה לאישה מקסימה שמשתתפת בכיתות המטפלים שלי. היא מטפלת בחסד, עם כישורים יוצאי דופן .היא עוזרת לאנשים לעבור תהליכי ריפוי משמעותיים והיא נתקעת רק במקום אחד שתיכף אספר לכם מהו.
וכשהתחלתי לכתוב את המאמר עבורה, עלו לראש עוד אנשים מתוכניות הליווי, שנתקעים גם הם, כל אחד במקום שבו הוא נתקע.
ולהתקע. זה לא רק לא כיף
זה גם בדיוק הדבר שמונע את ההתפתחות
את המעבר לשלב הבא
וכשמדברים על מטפלים בקליניקה זה גם בדיוק הדבר שיכול להפריע לקליניקה להתקיים או להתפתח.
אני מקווה שהמאמר הזה ירגיש לכם כמו חיבוק
כמו זריקת הרגעה
כמו ניקוי של בלאגן מיותר
ובייחוד יתן לכם כח להמשיך בדרך שלכם בקליניקה
״אמורים״ בשיווק
אנחנו לא בדרנים, אנחנו לא אושיות רשת, אנחנו לא דוגמנים, אנחנו לא כוכבי סרטונים.
אנחנו מטפלים.
אנחנו משתמשים ברשתות החברתיות כמו מיקרופון, כדי שמה שיש לנו להגיד יישמע יותר חזק, ואם אפשר גם יותר מדוייק באוזניים של האנשים שצריכים את העזרה שלנו.
עבור המטפלים שאני מלווה ערך האותנטיות כל כך חשוב, וממש קשה להם כשהם מתבקשים לזייף משהו שהם לא, להוציא מעצמם דברים שהם לא מדוייקים להויה שלהם ,להתמסר לטרנדים רק כי ככה מתנהגים ברשת .
ולכל אלה אני אומרת עכשיו- תעזבו את זה!
זה ממש לא נכון ולא צריך את זה.
אפילו להיפך
מטפלים כדאי שיעשו שיווק חכם. ערכי. שמעביר בצורה טובה את האנרגיה שמתקיימת בקליניקה.
כמו שאתם מדברים בחיים ובקליניקה ככה אתם צריכים להשמע בשיווק שלכם בין אם הוא בסרטונים ובין אם הוא בתוכן כתוב.
הדבר הכי חשוב זה להית אתם
מטפלים לא צריכים להיות טרנדים.
הם צריכים להיות קלאסים
על זמניים
הם לא צריכים להיות בדרנים.
כשאנשים חושבים על המטפל שלהם הם לא חושבים על שחר חסון באותו זמן
הם גם לא חושבים על אושיית רשת שמוכרת להם קרם פנים.
כשאנשים חושבים על מטפל, הם חשובים על דמות רצינית ועמוקה.
אני מאמינה, ואני רואה את זה גם בקליניקה שלי,ובקליניקות של מטפלים שאני מלווה, שמטלים לא צריכים לעשות שום דבר שהוא לא הם כדי לעשות שיווק.
לא להבטיח הבטחות
לא לא לדבר בגדניוזייות
גם לא לחשוב בצורה גרנדיוזית אם זה לא המהות שלהם.
מטפלים לא צריכים להיות מורים.
לא צריכים לעמוד מול קהל
לא צריכים לעמוד מול מצלמה
לא צריכים לעמוד על במות
לא צריכים להיות אושיות כדי לתפוס את תשומת הלב
אם הם לא רוצים.
אני אתן לכם טיפ קטן לגבי רשתות חברתיות
אני מגדירה לעצמי איפה יכולות הביטוי החזקות שלי, אצלי זה בלכתוב ושם אני מתמקדת.
ואני לא משתמשת ברשת החברתית בתלוי לאלגוריתם ומנסה לכתוב באופן שיהיה ויראלי או יעשה וויב ורעש.
אני משתמשת ברשתות החברתיו כתיק עבודות.
אני מוודאת שהתוכן שמופיע עלי ברשתות מספר עלי ועל העבודה שלי בצורה טובה ורחבה ולא מנסה לתפוס לקוחות על הדרך ברשת.
אני בעד יצירה של מערכת יחסים, ומבינה שהאנשים שנכון להם להגיע לקליניקה כמו שלי, הם לא אנשים שפוגשים אותי במקרה באיזה פוסט.
אני מלווה כמה וכמה מטפלים שלא עושים טרנדים וגימקים וסרטונם וקישקושים והקליניקה שלהם מלאה והכל בסדר.
אז אם מה שעוצר אתכם זה מחשבה שאתם אמורים להיות משהו שאתם לא- אפשר להפסיק עם זה.
״אמור״ של ידע
בגלל שאני מלווה מטפלים ומאמנים אני רואה לעיתים קרובות אנשים שמחפשים לדעת.
זו הרגשה פנימית שידע ייתן להם ביטחון.
״אם אני רק אדע את הכלי הזה והזה אני אצליח להוביל יותר טוב בקליניקה״
אז נגיד ששידע הוא חשוב מאוד . באמת הוא חשוב. יש הרבה מאוד ידע שכשאין לנו אותו אנחנו לא מלווים מספי קטב. ויכולים גם לגרום נזק
ויחד עם זה, אחרי הידע
אנחנו המטפלים לא אמורים לדעת.
ואני אחלק את ה״אמור״ הזה הזה לכמה חלקים.
- אנחנו לא אמורים לדעת או לזכור דברים שלמדנו לפני 5 שנים, ולא חזרנו או תירגלנו או העמקנו בהם.
אני אומרת את זה כי לפעמים לכיתות המטפלים שלי מגיעים אנשים שלמדו מאסטר נ.ל.פ לדוגמא לפני כמה שנים. אם הם לא השתמשו בכלים מהמאסטר, הם לא אמורים לזכור או לדעת את הכלים.
כולנו אנשים מבוגרים, עם חיים שלמים שמתקיימים ליד הקליניקה, ודבר שלמדנו לפני כמה שנים, אם לא השתמשנו בו, אין שום דרך שנזכור.
לי אין ציפיה שאנשים ידעו את הכלים.
זאת אחת הסיבות שישבתי להקליט את כל התוכן של קורסי פרקטישינר ומאסטר בנ.ל.פ לתלמידים של כיתת המטפלים שלי .
כי אין לי ציפיה שאנשים ידעו.
יש לי צפיה שאם דיברנו על איזהשהו כלי מסוים, והם לא זוכרים או לא יודעים, הם יוכלו ללכת בקלות לרענן את הזיכרון או ללמוד.
- אנחנו גם לא אמורים לדעת הכל.
כי אין דבר כזה לדעת הכל
תמיד יש עוד מה לדעת
ובכלל, ההתייחסות ל״דעת הכל״ היא התייחסות שמעידה על מוטיבציה שלילית לתחושת הידע.
אני אגיד את זה במילים פשוטות לטובת מי שעוד לא מכיר לעומק את הטרמינולוגיה המקצועית שלי:
כשאנשים מדברים בשפה של ״ אני רוצה הכל״ או ״ אני רוצה יותר ויותר״ או ״ אני רוצה כמה שיותר״ זה מעיד שבדפוס החשיבה העמוק שלהם הם לא מחפשים עוד ידע, הם מחפשים לברוח ממקום שבו אין להם ידע.
אז כשאני שומעת אדם שרוצה עוד ועוד ידע, אני יודעת שלא צריך להשקיע את המשאבים בעוד ועוד ידע
כדאי להשקיע את המשאבים בלתת לו ביטחון.
וביטחן לא נותנים בעוד ידע,
אלא בנסיון
אז נסכם את החלק הזה ונגיד שאתם לא אמורים לדעת
כדאי מאוד שתהיו עסוקים בלהתנסות
- יש עוד ״אמור״ אחד שמתקשר ללדעת והוא מתחבר לתוך מה שקורה בתוך הקליניקה.
בתוך הקליניקה, אנחנו אמורים להפסיק לדעת.
אני רואה המוון מטפלים או מאמנים שעסוקים בלדעת. אבל הדבר הנכון יותר לעשות הוא לסגור את הידעה ולעבור לסקרנות.
לשאול את המטופל שאלות. לא לייעץ
לא לדעת עבור אנשים
לא לחשוב שאני יודעת
לא לחשוב שאני מבינה
לא להתאמן על קריאת מחשבות
לא לנסות לראות אם אני מבינה או לא
לשאול
וזה אומר שאני באמת צריכה לא לדעת עבור האנשים שאני מלווה אותם.
זו תפיסת עולם צנועה ומכבדת שהיא חלק מהותי מהאימון הרגשי שבו לכל אדם יש את מפת העולם שלו, ושמפת העולם שלי שונה ממפת העולם של מי שאני מאמנת , ומתוך כך אני גם לא בהכרח מכיהר את מפת העולם שלו, וגם לא בהכרח רואה את הדברים כמוהו.
ומתוך זה, כשאני מאמנת, אני צריכה לשאול.
אז מטפלים יקרים, בואו נשחרר את הצורך שלנו לדעת ונחליף במקומו לצורך של לשאול.
- ההרגשה שמישהו אמור לדעת משהו והוא לא יודע, זו הרגשה שמייצרת תחושה מאוד שיפוטית
אבל אם אני לא יודעת משהו, גם אם אני אמורה לדעת אותו, זה לא אומר שמגיע לי על זה מכות, או שפיטה, או תחושת של לא מספיק.
מגיע לי, אם אני לא יודעת את זה, ללכת ללמוד את זה.
זה הכל.
״אמור״ אם לא טיפלתי בכל הבעיות שלי אני לא אמורה לטפל באנשים אחרים
זה אמור שמכאיב לי בכל פעם מחדש.
אין אדם שטיפל בכל הבעיות שלו.
מבחינה רעיונית, פסיכולוגוית מנטלית רוחנית מכל היבט שתבחנו את זה אין דבר כזה לנקות את כל הבעיות.
כואב לי על המחשבה הזו כי מטפלים באמת עוצרים את עצמם, לא לוות אנשים שיש להם את אותה בעיה כמו שלהם, או בכלל ללות אנשים כי הם עוד לא סיימו את התפתחות האישית שלהם.
ב״אמור״ הזה יש 2 תפיסות שהם טעוית מאוד גדולות:
- אפשר לטפל בכל הבעיות
- אני לא יכולה ללוות אנשים שיש להם את אותה בעיה כמו שלי כי אני בעצמי עוד לא פתרתי את הבעיה שלי.
נתחיל עם ״אפשר לטפל בכל הבעיות״
מח זה איבר שעובד על שאלות ובעיות. אם היתם יכולים להיכנס למאחורי הקלעים ולבדוק איך המח שלכם עובד הייתם מגלים שכל מה שאתם עושים, אומרים, חושבים ומרגישים מופיע קודם בפורמט של בעיה שהמח צריך לפתור אותה.
אפילו הדברים הקטנים ביותר. לדומגא: כדי שאני ארים את היד ואגרד בלחי שלי, המח שלי מקבל קודם כל סיגנל של – יש בעיה . יש גירוי שצריך להפסיק אותו. אח״כ יש סדרה של פעולות מהירות כמו מה צריך לעשות מה נהוג לעשות ואחכ עושים את מה שעושים.
זו סדרת פעולות מהירות ובתת המודע כך שאנחנו לא מודעים לה, אבל ככה מח עובד.
אז אין דבר כזה לפתור את כל הבעיות.
כל עוד יש מח, יש בעיות.
מבל מיני סוגים וצורות.
כן יש בתפיסה התרבותית את העיוות הזה שגורם לאנשים לחשוב שיש מצב שבו אין בעיות.
יש אנשים שמציגים את זה כאילו הם ראו את האור
שמעו את הקול
ניקו את הכל הבעיות
חיים חיים מאושרים שלהגשמה מימוש שמחה ופייק פייק פייק.
מרוב שיותר מדי אנשים הציגו את הפוזה הזו, נכנס לנו לראש שיש דבר כזה לפתור את כל הבעיות
אבל זה שקר
וכואב לי שאנשים מנסים להגיע למצב שהם ללא בעיות
כואב לי כי זה מצב שמייצר תחושה ארוכה ומתמשכת של ״החיים עדיין לא טובים״
״אמור״ אני לא יכולה ללוות אנשים שיש להם את אותה בעיה כמו שלי אם לא פתרתי אותה.
ואני שואלת למה? אני כמאמנת רגשית אמורה לתת את תשובות?
אני אומרה להראות לאנשים את הדרך?
לא לא ולא
באימון רגשי אני אמורה ללכת עם האדם בזמן שהוא הולך בדרך שלו
לתת לו כלים שיעזרו לו להבין את מה שהוא צריך הבין
להחזיק לו את היד כשהוא פוגש את השדים
להראות לו את מה שהוא כרגע לא מצליח לראות
אז מה הקשר לאתגרים הפרטיים שלי ?
אפילו להיפך!
כשמגיע אלי לקליניקה אדם שיש לו את אותה הבעיה כמו שלי זו שמחה והזדמנות כי דרך העבודה שלו אני ארוויח המון ידיעות על עצמי.
מי שעובד מספיק זמן בלווי אנשים בקלינקות יודע שמגיעים אליו בדיוק האנשים עם העניין שאיתו הוא עצמו, המטפל, צריך עכשיו בחיים להתמודד.
זו חוויה מרגשת ומעניינת שאם מקבלים אותה בברכה מרגישים איך החיים מתפתחים בקפיצות גדולות ועמוקות.
״אמור״ אני צריכה להיות שם תמיד עבור המטופלים.
זה ״אמור״ שמתייחס לגבולות בקליניקה.
למטפלים אנשים שמקיימים קליניקה יש לפעמים הרגשה קשה להם בקליניקה או בכלל קשה להם לחשוב על פתיחת הקליניקה כי נדמה להם שהם צריכים להיות שם תמיד עבור אנשים אחרים. מרגיש להם כאילו הקליניקה תשתה להם את הזמן הפרטי כאילו משהו תחושת החופש שלהם עלול להיפגע
והדבר הזה באמת קורה, אם לא מקפידים על גבולות ברורים בקליניקה.
עונים לווטסאפ בכל שעה, ולכל שאלה.
מקבלים אנשים בכל מיני שעות שהם לא בהכרח נוחות.
מטופלים שנכנסים לאיזשהו משבר רגעי, והמטפל חייב באותו רגע להאזין ולפתור להם את הבעיה.
לשמור על גבולות בקליניקה זה לא ענין שנובע מקמצנות או נטישה.
יש לכך סיבות טובות מאוד:
- הזמן שלי. אם הזמן שלי פרוץ במוקדם ולא במאוחר אני ארגיש שחיקה וחוסר גבולות
- כשאני מבקשת מאנשים לכתוב לי למייל ולא להקליט לי לווטסאפ זה דורש מהם עוד רגע של התכוונות לדברים שהם משתפים, או לבעיות שהם מציגים.
זה דורש מהם עוד שנייה לחשוב,ולסדר את המסרים ובכך גם לכבד בצורה טובה יותר את השיתוף שלהם.
- כשאנשים עוברים למייל ומסדרים את הדברים, לעיתים קרובות בדרך הם כבר מוצאים את התשובות של עצמם. וזה לדעתי אחד הדברים שהכי נוטעים תחושת העצמה באנשים שאנחנו מלווים.
- מטפלים נכנסים לקליניקה מכל מיני סיבות אבל כשמטפלים לא עושים התפתחות אישית טובה של מטפלים הם עלולים לייצר בקלות מצבים של תלות בינם לבין המטופל או המתאמן.
התחושה ש״אני שם תמיד״ , נותנת למאמנים תחושת משמעות וחשיבות.
רואים את זה הרבה על הורים שהתחושה שהם שם תמיד, ויצילו את הילד , ויגיבו לכל קריאה. זו התנהגות שנותנת להם הרגשה שהם טובים וצריכים אותם.
וכך בדיוק מייצרים מצבים של תלות.
לא כדאי להתנהג ככה בהורות, ובטח לא בקליניקה אם מטפל לא מכיר את הבעיה הזו אצלו, ונכנס עם המון כוונות טובות להיות שם תמיד, הוא יכול לייצר נזק.
אותו דבר לגבי נתינה .נתינה בלי גבולות
יש מחשבה כזו, שאם אני מטפלת טובה אני צריכה להיות בנתינה.
ואני שואלת: מה פתאום? למה מטפל/ מאמן טוב צריך להיות בנתינה?
מטפל צריך לעבוד בצורה מקצועית.
לדעת טוב מאוד מה הוא מקבל בתמורה לעבודה שלו .
אני שמחה מאוד שהאנשם שאני מלווה מרגישים טוב יותר. כשהם עוברים ריפוי או מגשימים יעדים. אבל אני לא עושה את זה מנתינה. אלא מקצועיות.
והבילבול פה לפעמים מכאיב ומייצר בעיות.
מטפלים לא אמורים להיות שם תמיד
ולא אמורים להיות בנתינה.
ואם הם רוצים להיות שם בנתינה, שהיא נתינה רחבה ועשירה וחסרת גבולות,צריך לבדוק את מערכת האמונות שלהם כי זו התנהגות לא מקצוענית.
נגעתי במאמר הזה בכמה ״אמורים״
כמובן שיש עוד, ויש המון למטפלים בים אם הם בדרך לפתיחה של קליניקה או כשהקליניקה כבר קיימת.
העבודה שלנו, המטפלים /מאמנים היא להקשיב ל״אמורים״ האלה שצועקים לנו מבפנים, ולקחת אותם לסיבוב מחשבה. לבדוק את האמיתות שלהם.
ואם צריך, וזה משהו שהוא מאוד מועיל, ולא ענין של אמור אלא ענין של כדאי, לקחת הדרכה עם מי שיכול לחסוך לכם את הכאבים המיותרים.
להדרכה זו ניתן להקשיב גם בפודקאסט למטפלים ״ מדברים על הקליניקה״
הנה הלינק: https://shellybenshitrit.com/podcats/pod-18/
