מה עושים אם אמרנו משהו בקליניקה, העלנו איזשהו רעיון,הובלנו לאיזשהו כיוון,שאלנו איזשהי שאלה וקיבלנו- מחסום.
התנגדות.
לפני שנגיד מה עושים,כדאי להגיד משהו חשוב:
אנשים לא קובעים איתנו פגישות,מסכימים להגיע בזמן למפגש ,לשלם את עלות המפגשים כדי להתנגד. אם הגיעה התנגדות יש מאחוריה סיבה טובה.
הנה כמה סיבות אפשריות להתנגדות בקליניקה:
- לא ייצרנו מספיק חיבור עם האדם. לא בטוח שהוא סומך עלינו.אולי אנחנו רצים מהר מדי, אולי הוא קלט מאיתנו ביקורתיות או שלא היינו מספיק ברורים.
חשוב לזכור שאנשים לא מתנגדים סתם,ולמוביל בתהליך יש אחריות לבדוק כל הזמן את קצב ואיכות ההובלה.
- לא מבוססת קרקע לגמישות מצד המטופל. בין אם הוא לא רגיל להיות גמיש ,
ובין אם לא ביססנו את הצורך והחשיבות של גמישות. כדי לעבור תהליך של שינוי חשוב לשים את הגמישות כצידה קבועה לדרך.כולל גמישות לחשוב אחרת ממה שרגילים,לפעול אחרת ממה שרגילים,לשפוט אירועים אחרת ממה שרגילים ולהרחיב באופן קבוע את זויות ההסתכלות.
- אנחנו, המטפלים, מקשיבים לעצמנו יותר ממה שאנחנו מקשיבים למטופל שלנו.
וזה לדעתי, ומהנסיון שלי הגורם המרכזי שמייצר התנגדויות בקליניקה.
אחת המשימות המתאגרות של מאמנים רגשיים, ובעצם של כל מי שמלווה ומטפל באדם אחר הוא להיות מסוגל לשים בצד את המחשבות הפרטיות שלו, האמונות שלו, הערכים לו, החוזקות והקצב שלנו והליות מסוגל להתאים את עצמו לאדם שהוא מלווה.
זו מיומנות שלא קל לרכוש אותה, אבל היא קריטית אם רוצים להוביל בתהליכים משמעותיים שבאמת מצליחים לייצר שינוי ותוצאות עבור האדם.
ורק כדי להיות כנה אני אספר שמדי פעם כן מגיעים לקליניקה אנשים כדי להתנגד.
יש את האנשים שאוהבים להוכיח לעצמם ש״במקרה שלהם באמת אי אפשר לעזור״ או שבאים לקלינקיה כדי לרצות את אמא/אבא/בן זוג ולא באמת רוצים לעבוד. גם את המקרים האלה חשוב לזהות כמה שיותר מהר כי זה מאוד מתיש וגם מוריד את הביטחון לשבת מול אדם שמתנגד רק בשביל ההתנגדות.
אני יודעת שיש לא מעט מטפלים או מאמנים שחוששים מהתנגדויות בקליניקה כי התנגדויות יכולות ליצור תחושה שאולי לא הובלנו כמו שצריך, אמרנו את הדבר הלא נכון או בזמן הלא נכון..
אבל כשלא חוששים מהתנגדויות ומבינים שדרך ההתנגדות אפשר ללמוד הרבה על האדם וגם על הבעיה שלו התנגדוית יכולות להיות ממש חלק מתהליך האיבחון והריפוי.
