בושה זה רגש, תחושה מאוד לא נעימה, שעולה אצלנו כשאנחנו נחשפים בקלקלתנו. 

במילים אחרות, כשאני לא בסדר, ומישהו או מישהם ראו את זה ונחשפתי עולה רגש הבושה.  

באופן טבעי  ובגלל שלהרגיש את הבושה זו הרגשה מאוד לא נעימה, בני אדם מנסים לקבור את הסיפור או את החוויה בבטן. מנסים להדחיק, להעלים, להתעלם  למחוק את מה שקרה.  

אבל עם הגוף שלנו, ועם התודעה שלנו, זה לא באמת עובד ככה.  

גם כשאנחנו מנסים לשים משהו בצד, הוא ממשיך לחזור, להטריד  אותנו, הוא חוזר עם מחשבות לופיות וטורדניות וגם גורם לנו לקבל החלטות מתת המודע שהם מאוד מוכללות 

לדוגמא:  אם דיברתי מול אנשים ומישהו צחק עלי,  תת המודע יכול לקבל החלטה עבורי שיותר אני בחייייים לא אדבר מול אנשים.  

אם פירסמו את הציונים על הלוח של השכבה וכולם קיבלו ציונים גבוהים ואני נכשלתי  תת המודע שלי יכול לקבל עבורי החלטה שאני יותר אף פעם לא ניגשת למבחנים.  

אם  טעיתי, ואני מתביישת בטעות שלי, ולא מקבלת את העבודה שכמו כל בן אנוש כל אחד טועה,  אם אני מחביאה את הטעות שלי למטה בבטן ואני לא בחמלה עם עצמי,  אני כנראה אעשה הכל רק לא לטעות שוב.  וזה אומר שאני גוזרת על עצמי חיים של המנעות מכל מיני דברים שלא באמת חייבים או רוצים להמנע מהם.  

אני מציעה לכם בחום, שיהיה לפחות אדם אחד בחיים שלכם שאתם יודעים שלא משנה מה תספרו לו הוא יוכל להתמודד עם מה שקרה בצורה טובה עבורכם.  וברגע שאתם חווים ארוע  שעולה בו בושה כמה שיותר מהר ללכת לשתף. כמה שיותר מהר להוציא החוצה,לדבר על הדברים, לעבד את מה שקרה וככה הבושה  נתרככת, ולא עוברת הדחקה שמשאירה נזקים.  
אני יכולה לשתף שלי יש כמה אנשים כאלה בחיים. חלק הם אנשים שמגיבים טוב באופן אינטואטיבי, וחלק לימדתי לאורך הזמן והיום אני יכולה לגמרי לסמוך עליהם שמה שאני לא אספר, אני אצא מהשיתוף מחוזקת.

זה נכון שלשתף זה בניגוד לאינסטינקט הבסיסי שלנו. אבל זה מה שנכון לעשות.

אז למה כל כך קשה לנו לשתף בארועי שבהם חווינו בושה?
למה רוב האנשים מעדיפים להדחיק או מנסים להתמודד עם הדברים לבד?
כי עם יד על הלב, רוב בני האדם מגיבים לא נכון כשמשתפים אותם
יש כמה טעויות כל כך נפוצות, תגובות מקטינות שחוזרות על עצמן, שעד שלא לומדים ומתרגלים איך להגיב נכון, אנחנו פשוט, בלי כוונה, נהפוך להיות מישהו שמאוד רוצה שיסמכו עליו וישתפו אותו, אבל.. זה לא ייקרה.

הנה הטעויות הנפוצות:
1. אמפטיה מוגברת. אנשים שכל כך מזדהים עם הבושה עד שהם בעצמם כל כך מתביישים ועכשיו מי ששיתף צריך להרגיע אותם.
2.רחמים. אנשים שפשוט מרחמים, ולכן מקטינים בלי כוונה את מי שמשתף. ״ אוי.. מסכנה… איך זה קרה לך.. מסכנוני״ . זה אולי נשמע חמוד. אבל אף אחד לא אוהב רחמים. חוץ מזה שזה גם לא מועיל.
3.אכזבה. אנשים שפשוט מאוכזבים ממך על זה שטעית, או פישלת, או נכשלת. ״לך? איך דבר כזה קרה לך?? ״ הם שוכחים שכולנו בני אדם והכל יכול לקרות לכולם.
4. השטחה. אנשים שמנסים להקליל כדי לתת הרגשה טובה. ״ די. את מזגימה. זה לא כזה נורא״ האמת היא שעם רגשות לא מתווכחים. ולכן זו אחת התגובות שהכי לא עוזרות
5.תוקפנות. אנשים שממש מגיבים בכעס לסיפור שכרגע שמעו. ״ איך יכולת לעשות דבר כזה?? אתה לא נורמלי!!!״
6. השוואה. כדי לתת הרגשה טובה, בתגובה הזו אנשים פשוט מספרים על סיפור קשה יותר שקרה להם. ״ חכי תשמעי מה קרה לי.. פי מליון יותר מביך״. זה כמובן לא מקטין מעוצמת הבושה שהמשתף חווה.

אז איך כן?

כדי להגיב נכון, צריך להיות מיומן בלבטא חמלה. שבעברית לעיתים קרובות נוטים לבלבל אותה עם רחמים. אבל חמלה זה דבר אחר לגמרי.
למען האמת כשמישהו משתף אותך בארוע שבו הוא חווה בושה הדבר הנכון הוא לדבר כמה שפחות, ולהגיב כמה שיותר עם שפת הגוף.
לתת לאדם להוציא. לא לקטע אותו. לא להקטין, לא לתקן ובטח לא לשפוט וכדי שנמנע מכל אלה.. הכי טוב לפעמים זה לדבר פחות.
מה כן נגיד?
אני מבינה אותך
ספר לי עוד
ספר לי מה הרגשת
זה באמת לא נעים
אני מכירה את ההרגשה הזאת

השיעור על התמודדות עם בושה הוא שיעור מאוד עמוק וחשוב, אני מלמדת אותו שוב ושוב בכל הקורסים שלי ונתתי לכם פה על קצה המזלג את הדברים הבאמת חשובים שאתם יכולים כבר מעכשיו לשים אליהם לב , לבדוק אם אתם מגיבים נכון, ואם לא, אז יש לכם את ההזדמנות לתקן.

אם ש לכם שאלות , אני תמיד פה
אימון רגשי זה החיים. אל תשכחו את זה.

מי שאני מקבלת ממנה השראה עצומה, גם בעניין הזה של בושה, היא ברנה בראון. אם אתם עוד לא מכירים, כדאי לכם מאוד!