השבוע השתתפתי בשיעור מהסוג שאני לרוב לא לוקחת בהם חלק. לא כי משהו בהם לא בסדר…אלא כי משהו בי קצת.. חסום.
עד השבוע כשנתקלתי במפגשים מהסוג הזה השתדלתי מאוד לכבד איש איש ואמונותיו- אבל עם יד הלב -תכנים מהסוג הרוחני הזה לרוב הפגישו אותי עם קושי להתמסר- והתוצאה הייתה גלים פנימיים של ציניות שגם אותם התקשיתי לקבל..מה שנקרא- גם לא התמסרתי, גם העליתי את מפלס הציניות , וגם ביקרתי את עצמי על הציניות. אכן משולש לא נעים במיוחד ומסביר למה אני נוטה לדחות הזמנות למפגשים מהסוג הזה שמגיעות אלי לעיתים די קרובות.
אבל השבוע בחרתי לתת לזה צאנס
אני לא יודעת אם זה יום ההיפוך שכולם כל כך דיברו עליו -21.12.21 או שזה המצב הכללי ששהיתי בו שנתן אותותיו – אבל ביום שני בשעת ערב מוקדמת הצטרפתי לעוד 90 איש בשיעור זומי – ובהינתן האות עצמתי את העיניים- כמו שביקשו והפעם- לא קילקלתי כמו תמיד.
למען האמת אני חושבת שמישהו שם למעלה ידע שאם הוא לא יפעל מהר- תוך כמה שניות אני אכנס שוב למקום הציני ואקלקל עוד הזדמנות אז הפעם- בניגוד לפעמים אחרות הוא פשוט פעל.. מהר. שניה אחרי שעצמתי עיניים – עברה בי מחשבה חזקה וברורה שכמעט נשמעה כמו קול בתוך הראש שאמרה: ״הכל בסדר שלי,זו רק החולשה שלך,את אנושית למרות המאמצים להיות ״סופר על״ לפעמים ומתוך כך- את עושה לפעמים דברים……. ״את המשך המשפט לא הצלחתי לשמע וככה ידעתי בוודאות שזה לא אני מדברת עם עצמי כי לי אין בעיה להגיד לעצמי שאני עושה לפעמים דברים מגעילים,שיש לי לפעמים התנהגויות פח,שיש לי תגובות נוראיות,שיש לי טעויות זוועתיות,אני בהחלט לא מחמיצה אף הזדמנות להראות לעצמי כמה אני לא בסדר ולתאר את הטעיות שלי בשלל מילות תאור ונפח ולמרות שאני מאמנת על בסיס קבוע את שריר החמלה,עדיין לוקח לי זמן להשטף ברגש הזה כשאני עושה טעות. עדיין זה דורש ממני עבודה, חיבוד עצמי, להוריד מגננות .. ורק אחרי שכנוע – החמלה מגיעה
אבל לא כך היה הפעם
לא הצלחתי לשמע את סוף המשפט כי הקול הפנימי הזה לא היה מוכן להעליב אותי על זה שטעיתי.הוא לא היה מוכן להגיד את המילה פח.. או .. נורא.. או.. בושה. ותחושה עוצמתית במיוחד של חמלה שטפה אותי.ברגע אחד סלחתי לעצמי.ואני אפילו לא יודעת על מה. יותר נכון -אני לא יודעת על מה מבין כל הטעויות.. כי התחילו לעבור לי בראש כל מיני ארועים שאני יודעת שטעיתי בהם .. ממש טעיתי בהם- וברגע אחד אפילו בלי שביקשתי – פתאום סלחתי לעצמי.
הרגשתי כמו חיבוק ענק, כמו ליטוף אחד ארוך שמעביר מסר-ששש….די…. תסלחי לעצמך
וזה הפתיע
כי עד אותו רגע.. לא חשבתי שאני צריכה לסלוח לעצמי. הייתי ממוקדת בזה שאם עשיתי טעות, אחרים שזה נגע להם- הם צריכים לסלוח לי.
מה שהיה מקסים במיוחד ברגע הזה- זה שלא הייתה לי ברירה. לא קיבלתי הצעה.. תסלחי לעצמך…אלא הוראה בלתי ניתנת להתנגדות.פשוט- סלחתי לעצמי. בלי שבכלל היה דיון אם כן או לא ומה זה אומר ולמה-וזה צנח על ההבנה של מה שידעתי עוד קודם: ״אם את רוצה ללמוד מטעויות זה לא עובד עם הלקאה עצמית או חיצונית,זה עובד רק ממקום של חמלה״.
תחשבו על זה רגע,כשהיינו ילדים,מתי ולמי הסכמנו לגלות שהיינו לא בסדר? למי שהחטיף לנו על הראש, השפיל חינך והעליב או למי שחיבק אותנו חיבוק גדול ואמר לנו – בוא נלמד מזה לפעם הבאה?
וכן.. אני יודעת שיש כאלה שיגידו לי עכשיו שלפעמים לומדים טוב יותר כשמקבלים תגובה חריפה.
זה נכון
אבל תנו לי להגיד לכם מה באמת לומדים מזה..
1.את הפחד הגדול מלקחת אחריות – אם אטעה אני אחטוף.. אז עדיף לא להיות אחראי על כלום.
2 את חוסר היכולת לקחת בעלות על טעויות- ולזה יש מליון השלכות החל מלהכחיש טעיות, לשקר לטייח, ועד להצטדק גם כשאין באמת סיבה.
והחמור מכולם
3. מפספספים את היכולת ללמוד ולתקן
והכי חמור אפילו יותר מהקודם
4 מפספסים את היכולת לסלוח..
וכל הדבר הזה הגביר עוד יותר את תחושת הסליחה שמילאה אותי. המח שלי התמקד בעובדת היותי אנושית ומכאן שמותר לי לטעות וזה נתן לי לגיטמיצה להסתכל על עצמי באהבה גם כשחשבתי על ארועים שבהם הייתי…. ממש.. אבל ממש….(בלי מילים מעליבות)
ואז..התחילו לעלות לי לראש ארועים שבהם אני לא סלחתי. לאחרים. פתאום ראיתי ש.. הם רק טעו….מותר לטעות שלי..לכולם מותר לטעות..
וראיתי ארועים שאפילו לא הייתי מוכנה לשמע את המילה סליחה.גם כשניסו להתנצל.ראיתי ארועים שבהם אנשים שלחו לי יד.. ואני הייתי אטומה כי התבוססתי בחוסר הסליחה.
ואז ראיתי ארועים שבהם לא ביקשו סליחה בכלל.אבל ברגע אחד גם בלי שייבקשו סליחה- פתאום הבנתי. וסלחתי..בשניה.אפילו שהם בכלל לא ביקשו סליחה.
״זה בסה״כ חולשה שלי״..ככה אמר הקול. בסה״כ חולשה
והמחשבות האלה החזיקות אותי לילה שלם וגם למחרת בבוקר.
למחרת בבוקר בצעד אמיץ- אבל שאני יודעת שהוא החכם ביותר התחלתי לשתף כמה אנשים אהובים בכל הענין הזה.הרגשתי שקרה פה משהו מהסוג שאני יכולה בקלות לקבור פנימה אבל חכם יותר יהיה להוציא את זה החוצה והלמשיך ביחד עם אנשים אהובים לחפור ולהעמיק ותחושת סליחה הייתה שם מאוד חזקה והגיעו לראש עוד ועוד ארועים.. וכולם נוקו תוך שניות ובקלות.
ואז הגיע המייל.
איש יקר שלפני 20 שנה היה מאוד קרוב אלי והתנהגתי אליו נורא,ולא לקחתי אחריות על ההתנהגות שלי,ואף פעם לא התנצלתי,והשארתי אותו די פצוע מההתנהגות שלי.אני יכולה להגיד שמה שעשיתי אז זה אחד הדברם שאני הכי מצטערת עליהם עד היום.
פתאום בלילה הוא חלם עלי.20 שנה לא דיברנו -ופתאום בלילה שבו עסקתי בסליחה וחמלה הוא חלם עלי
הוא לא רק חלם עלי
הוא חשב לעצמו שאולי זו הזדמנות טובה לדרוש בשלומי
ומעבר לזה חשב לעצמו שאולי… נעשה כבר איזו סגירת מעגל?
ככה הוא כתב לי
ואני חשבתי שנשמתי פורחת
כל טיפת ציניות שאולי נשארה לי מהשיעור של יום קודם התמוססה בשניה
חלק אחד שלי אמר- אמאלה איזה פחד מה הולך פה
וחלק אחר ידע שזימנתי סליחה והיא באה
באיזשהו שקט פנימי היה לי ברור למה 20 שנה אחרי הוא חלם דווקא בלילה הזה ושהגיע זמן לבקש סליחה ולסלוח גם לעצמי
וככה עשיתי
____________________________
במרץ האחרון פגשתי לראשונה את הקורונה – בסגר הראשון.
אחרי ששבועיים לא ישנתי מרוב דאגות – גמלה בליבי החלטה להוציא מהתקופה הזאת יותר ממה שהיתי מוציאה מהתקופה הזאת- אם הקורונה לא הייתה.
וכך עשיתי. אירגנתי לעצמי את הסביבה כך שכלום לא יעצור אותי.לא סגר.לא בידוד.העברתי את העניינים שלי לאונליין.פרצתי כמה גבולות מקצועיים שרק חיכו לסיבה טובה. והמשכתי לעבוד בלי הפסקה.עבדתי אפילו יותר. אמרתי לעצמי: ״גברת קורונה לא תעצור אותי.. עשתה לי רק טוב המניאקית הזאת״.
אבל בשקט בשקט בלב- לפעמים הסתכלתי החוצה על אחרים שלקחו את הבידודים למקום של מנוחה. וקינאתי
מאחר שהצלחתי כל כך בהצלחה לעקוף את גברת קורונה- מעולם לא הייתה סיבה טובה לעצור. ופשוט המשכתי
אני בתוך הבית נמצא בתוך החדר האינטימי שלי..
ומשם אני מנהלת את העולם שלי. אז מה יעצור אותי מה?
לפני שבועיים שמעתי את הפה שלי אומר מול כמה אנשים:״ היה מתאים לי בידוד של 14 יום כדי לגמור איזה פרוייקט שיש לי ואני פשוט לא מספיקה להתמסר אליו״.ככה אמרתי. ויצאתי מאומתת בבדיקה. יודעים למה?
כי סתם בידוד ..לא היה עוצר אותי. הייתי צריכה להיות טיפטיפה חולה.
איך אומרים – תזהר במה שאתה מבקש??
ביום הראשון ניסיתי לשדר עניינים כרגיל.הרגשתי טוב – והיו את כל התנאים להמשיך..לא בעיה להמשיך לעבוד בקליניקה לא בעיה לפתוח את – 2 הקורסים שהייתי אמורה לפתוח השבוע.הרי עשיתי הכל כדי שבידוד לא יעצור אותי. אבל הייתי קצת בהלם ולמרות שניסיתי לסחוב את סופרמן על הגב אנשים מבחוץ קלטו את זה וסימנו לי לעצור, ולמרות שלא רציתי.. עצרתי.
העצירה הזאת הובילה את זה שביום שני הייתי פנויה להשתתף בשיעור הזה שבחיים לא היה לי זמן להשתתף בו אם גברת קורונה לא הייתה באה לביקור ולמחרת עם המייל שהגיע כבר שלחתי הודעה לכל המטופלים ולכל המחוייבות שיש לי – שאני בהפסקה. כולל הפרוייקט הזה שכל כך רציתי לסיים
אז גברת קורונה כן עצרה אותי.ואני מודה לה על זה מאוד.הייתי צריכה את ההפסקה הזאת.ההפסקה הזאת שלחה אותי להתבוננות פנימית שלא זכיתי לה כבר זמן רב.לדיוקים.ולהתפתחות
אני מאלה שאומרים ״הקורונה עשתה לי רק טוב״
תודה תודה תודה על השמירה שיש עלי
על האנשים הטובים שמקיפים אותי
ועל הזכות ללמוד
תודה וסליחה לזה שהקול שלו דיבר לי בתוך הראש השבוע
אולי זה אני דיברתי עם עצמי
ואולי זה מדריך רוחני שמלוה אותי
בכל מקרה תודה לך
וסליחה שאני מעסיקה אותך כל כך הרבה שעות נוספות.