יש עוגת תפוחים מסוג מסויים שאני מאוד אוהבת.
יוסי קונה לי אותה מחנות ספציפית שמוכרת את העוגה הזאת רק יום אחד בשבוע ויש ממנה רק 8 עוגות בכל פעם.
אם הגעת בזמן הנכון יש לך. אם לא.. בפעם הבאה.
זה שרוול כזה שארוז כמו כל עוגה ארוזה אחרת אבל אותה אני אוהבת במיוחד. ועניין הנדירות שלה רק מוסיף לחוויה.

הבוקר קמתי בטקס יותר טקסי מתמיד הכנתי את הקפה כי ידעתי..היא מחכה לי.
פרסתי פרוסה יפה וגדולה וכדרכה של עוגה איכותית הפרוסה נעלמה תוך כמה ביסים כאילו לא הייתה.
מהקפה נשאר..והמשכתי איתו אבל ידעתי שאם בכל יום בשבוע הקפה הוא העניין, בימים שיש את העוגה הקפה הוא רק תרוץ.
חזרתי לדברים של שבת בבוקר. אני קוראת ספר ( ההיסטוריה של המחר) ביחד עם גלישה בפייסבוק ביחד עם סרט טבע שיוסי רואה ומדי פעם מושך אותי
” תראי איך הלביאה תופסת את הזברה!!” .
נינוח בצורה שרק דברים נינוחים יכולים להיות, אבל יש קולות ברקע.
אני שומעת קריאות.
אני לא בטוחה אם הם מבפנים או מבחוץ אבל אני בפרוש שומעת את השם שלי.
“שקט רגע” אני אומרת ליוסי, מנסה לחדד את האוזניים שכבר מרכיבות את המשקפיים. אני רוצה להבין מי קורא לי.
לאט לאט אני מבינה שזו העוגה. זו עוגה מיוחדת. אני יודעת. ויש בינינו חיבור ייקומי כזה. אנחנו מתקשרות.
אני שומעת אותה, אבל פרוסת העוגה הקודמת עוד קרובה מדי בשעון.
אז אני מחכה.
ומחכה
והקריאות מתגברות ומתגברות
אני מסתכלת בשעון. עברו שעתיים. זה מותר?
בזמן הזה חולפים על פני פוסטים וסיפורים שנכתבו בהשראת יום האישה. מי שמכיר אותי יודע. הרגילים של יום האישה, סטיילינג, קרמים לא מדברים אלי.
כמה נשים מרוויחות ואיך נשים מנהלות עסקים כבר יותר.
ואיך נשים מרגישות בעולם, זה כבר בול.
ואני קוראת סיפורים של נשים על נשים. על אמור, וצריך על שחרור מתבניות. על כאבי לב ובטן וככל שאני קוראת הקולות מתגברים העוגה קוראת לי וברגע אחד אני קמה מהמקום ואומרת: יש גבול לכל דבר.
אני לוקחת את השרוול ו2 כפיות. אחת ליוסי כי אני אוהבת אותו אבל אם לא..שום כפית לא הייתה פה.
אני לא לוקחת סכין גם לא צלחת.
אין לי תוכנית לחתוך עוד פרוסה כי אני רוצה את כל העוגה. ואני מוותרת על להשאיר אותה שלמה ואני בוחרת הפעם לא לאכול אותה בתשלומים כמו תמיד: פרוסה אחת בבוקר. ועוד אחד בצהריים ואחת אחהצ ועוד אחת בערב.
לכבוד יום האישה שזו אני, אז לכבוד יום השלי אני אוכלת את כולה. ככה. בלי בושה בלי גבולות. נהנית מכל ביס ואין פה גרם של שיפוטיות ומחשבות שאין בהן צורך.
מי שחווה בחילות אחרי שאכל יותר מדי ממשהו זה רק כי הוא לא הקשיב למה שצריך להקשיב לו.
זה קורה לי לפעמים אז אני יודעת.
אבל כשמקשיבים נכון אין בחילות.
כשאוכלים עוגה מתוך מחשבות על היותי אישה ביום האישה זו אכילה מענגת. נכונה. אוהבת. מכבדת את היותי אישה ואדם. זה לא דומה בשום צורה לפיצה שירדה לה השבוע ברגע של עצבים ועייפות.
הגענו לחתיכה האחרונה יוסי בחושיו המחודדים אמר: ״זה שלך״. אולי בעצם לא הייתה לו ברירה. הפרוסה האחרונה הייתה שלי.
ואני מבטיחה לעצמי , בעוד שבוע או שבועיים או בפעם הבאה שיוסי יצליח לשים ידו על העוגה הבאה אין יותר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אין יותר תשלומים. הכל בבת אחת כי ככה זה כיף.
ואני הולכת לחפש עוד כמה דברים “נשיים” אני עושה שאפשר כבר להפסיק איתם וכמה דברים “נשיים” יכולים עוד להיכנס

יום האישה. תמיד אני אומרת שכל עוד צריך לציין את זה יש לנו עוד על מה לעבוד. אבל לפחות בטוב.