לנוכח כל מיני דברים שאני מרגישה לאחרונה לקחתי לסיבוב מחשבה את הנושא של חופש הביטוי.
כל מה שאכתוב כאן הן דעותי הפרטיות בלבד.
אם אתם רוצים להקשיב לפוסט במקום לקרוא, בתחתית המאמר יש הקלטה
הפעם הראשונה שפגשתי את הרעיון של חופש הביטוי הייתה בכיתה ג- כשאחת החברות שלי אמרה ״ פי ברשותי ואני אגיד כל מה שבא לי״ . זה היה רעיון מהפכני בעיני. כילדה מנומסת ידעתי אז שאם אני אגיד את כל מה שעובר לי בראש, ואיך שזה עובר לי בראש..זה לא ייגמר טוב.
הפעם השניה הייתה מתישהו בשיעור אזרחות,שם למדנו על מדינות שבהם אין חופש ביטוי ועד כמה אנחנו גאים כישראלים להיות מדינה דמוקרטית שבה אנשים יכולים להגיד את דעתם.
לא רק יכולים… חופש הביטוי הוא חוק יסוד. אני זוכרת כמה התרשמתי מהעניין הזה.. חוק יסוד!! חוק שלא ניתן בשום מצב לעקוף או לשנות אותו (אלא אם אנחנו במצב חירום.. אני זוכרת שהמורה אמרה שלאורך כל מלחמות ישראל, שהם מצבי החירום שלנו ,לא היתה אף פעם סיטואציית חירום שסיכנה את חופש הביטוי. ואני הרגשתי מאוד מוגנת)
מתישהו לאורך השנים התחדדה לי ההבחנה הכואבת שזה שיש חוק יסוד, זה לא אומר שמישהו אוכף אותו.
ואולי אלא שצריכים לאכוף אותו ,הם בעצם אלא שעוקפים אותו.
עם השנים וההתבגרות שלי התחדדה לי הבנה עוד יותר כואבת.
חוק היסוד של חופש הביטוי הוא המצאה. המצאה של ביריונים או של כאלה שיש להם שיריון.
יש אנשים שכשהם מתבטאים הם מפוטרים.או נעלמים.
יש אנשים שכשהם מספרים את הסיפור שלהם הם מושמצים עד אבק. מושתקים. נקטלים עד אובדן. או פשוט חוטפים התעלמות שמשתיקה אותם לנצח.
יש אנשים שבתוך הבית שלהם חוטפים מכות כי הם אומרים את דעתם. ואין מי ששומר עליהם.
ויש עוד הרבה דוגמאות כואבות אז..נכון שיש מדינות שבהם יש עוד פחות חופש ביטוי אבל זה לא אומר שפה יש.
אבל יש מחשבה נוספת, שלא עוזבת אותי וקשורה בחופש הביטוי.
לפעמים נדמה לי שמשהו שם הלך לאיבוד בדרך של חופש הביטוי.
שחוק היסוד הזה, שנולד כדי לשמור אותנו משוחררים,עובר ניצול ציני עד כאב.
שתחת תחושת חופש הביטוי אנשים מרשים לעצמם להגיד דברים איומים, מכאיבים. מסוכנים.
חיים ומוות ביד הלשון אומרים? לפעמים יש לי הרגשה שחופש הביטוי שעברו עליו כמה וריאנטים לאורך השנים מאפשר ל״רוצחים״ להסתובב בינינו חופשי.
היום אנחנו יודעים להגיד שקלה היד על המקלדת ותחושת ה״ אני אגיד מה שבא לי ולא מעניין אותי מה זה יעשה לך״ שוטפת את מחוזותינו וביתנו והכמיהה לחופש שלנו לדבר הפכה אותנו לדברנים מסוכנים.
אומרים על היהודים שאיפה שיש 2 יהודים יש 7 דיעות
על הישראלים כבר אפשר להגיד ש- 7 דיעות זו לא הבעיה שלנו…
אולי איך שהן מבוטאות. וזה שמותר להתבטא בכל צורה שעולה על רוחך.
כמי שלפעמים נמצאת על מגרש המתבטאים ולפעמים גם מסתכלת מהיציע עולה לי מחשבה קבועה בראש:
שזה שמותר להתבטא לא אומר שחייבים
ושזה ממש בסדר לפעמים גם לשמור על הדיעות שלך לעצמך.
בטיול קצרצר ברשתות החברתיות פוגשים כמויות של אנשים שמחנכים אחד את השני..בתקיפות, בנחרצות, בתחושת עליונות בלתי נתפסת. מפזרים את דעותים על אנשים, רעיונות, מחשבות.
וכשזה קורה, אנחנו, במו ידינו מבטלים את חופש הביטוי שעוד נשאר.
לפעמים אני רואה תגובות ברשתות החברתיות שגורמות לי לחשוב ״ הלוואי והיה חוק נגד ההתבטאות הזאת״.
בסופו של סיבוב שעשיתי על ״חופש הביטוי״ הסתכלתי עוד פעם פנימה, לתוך עצמי.
מצאתי שם שאולי יש לי חופש ביטוי, אבל לא תמיד יש לי את הכלים להתמודד עם מה שקורה אחרי שאני מתבטאת. בגלל זה כתבתי בתחילת הפוסט שחופש הביטוי הוא המצאה של בריונים או של כאלה שיש להם שריון.
יש לי תלמידים בכיתת המטפלים, אנשים מבריקים מלאים בטוב שרוצים רק לעזור, שמפחדים לכתוב בפייסבוק על הכלים המדהימים שיש לנו. הם פוחדים מהאחד הזה שיהפוך את המסר שלהם לקציצות, שיזלזל, שיסתור אותם באגרסיביות. שניה לפני שהם לוחצים ״ שלח״ על הפוסטים שלהם- רועד להם הלב כי העין שלהם ראתה כבר מספיק פעמים קרבות מקלדת דוחים.
אני כבר התגברתי על החשש לפרסם תכנים מקצועיים אבל להגיד לכם שהתגברתי על החשש לבטא בחופשיות דברים אחרים??
אני מכירה יותר מדי אנשים שיושבים על הגדר כשצריך לדבר, רק כי הם מבינים שלהתבטא לפעמים עולה ביוקר. אז הם שותקים. ולפעמים גם אני ככה. אני לא שופטת.
ואולי בכלל מי שחוקק את חוק חופש הביטוי טעה.
או שאולי החופש הביטוי שפעם היה צריך להלחם עליו- היום כבר צריך להגן עליו
אולי צריך לחוקק חוק ״ חובת ההקשבה״.
או אולי ״חוק כיבוד דיעה שונה משלך״ .
או אולי למצוא איזו מוטציה נאכפת של ״ חוק השתיקה״ שבו צריך לחשוב עוד כמה פעמים לפני שמתבטאים.
או ״ חוק תרבות הדיבור וההקשבה״
אולי זה הדבר הבא.
אם יש לכם מה להגיד אני אשמח לשמע.
לא באמת..
אני לא באמת אשמח לשמע כל מה שיש לכם להגיד
אם אתם רוצים לשתף אותי בדברים שעולים לכם לראש בעקבות הפוסט- אני אשמח. וכמובן אפשר לשתף את הפוסט.
