דברים שלמדתי

בחודשים האחרונים הרגשתי שהוא הולך ונחלש.

הוא כבר לא עשה את הדברים כמו שהוא עשה אותם פעם בקלילות,בהתלהבות ובשמחה בכל פעם שביקשתי.

האמת שראיתי את זה- אבל קצת הדחקתי. בתוך ליבי אמרתי לעצמי שאולי אני לא רואה טוב.. אולי יש משהו שמפריע לו והוא צריך להתגבר על זה.

עמדתי מהצד וחיכיתי שזה יעבור- אבל אחת לכמה ימים עוד ביקשתי ממנו משהו. לא רציתי לוותר לגמרי .


ובזמן שעבדנו יחד- זה לא היה קל.

הוא אימץ לעצמו דרך חדשה להתלונן- והוא עשה את זה ברעש, ככה שהאוזניים שלי בטעות לא יפספסו שהוא לא מרוצה ממה שקורה פה. והמון פעמים כשכבר יצאנו לאיזה פרוייקט משותף- הוא הפסיק באמצע.. פשוט נטש אותי – באמצע העבודה – ואני הייתי צריכה להמשיך לבד ולהסתדר עם מה שיש לי .. בלעדיו.

מעבר לדברים שלא הייתי רגילה לעשות בעצמי- ופתאום מצאתי את עצמי מאלתרת כל מיני דרכי פעולה אחרות, ויש גם דברים שפשוט כבר לא עשיתי. ויתרתי. אבל זה לא שויתרתי לגמרי- כי הויתור היה לי מול העיניים כל הזמן והיו לזה מחירים.

אז פשוט לא עשיתי.. אבל התחלתי לצבור משקעים. עליו. ואני יודעת היום.. שהוא גם צבר משקעים משל עצמו.

בוקר אחד שמתי לב- שכבר הרבה יותר מדי זמן- אני לא מתקרבת אליו. שאומנם הגוף שלו פה- אבל ויתרתי עליו ואני כבר לא לוקחת אותו בחשבון בכלל, ובאחד מהשיטוטים שלי בפייסבוק- כשאישה אחת שאלה אם מערכת היחסים הזאת זה משהו שבכלל כדאי..לקחתי נשימה עמוקה וכתבתי- שאני .. היום.. כבר לא ממש ממליצה. שזה יקר מדי

עד אותו בוקר שבו זה הגיע לסוף.. ממש לפני כמה ימים ניגשתי אליו בניסיון אחרון- והוא כבר לא הגיב לי. בכלל.
נזכרתי בימים הראשונים שלנו יחד בשמחה ,בהתרגשות, כמה דיברתי עליו ואיך הייתי גאה שהוא שלי וממקומות עמוקים ואחרונים של אהבה- לקחתי אותו לרופא ושם.. מה אני אגיד לכם כל סודות החיים נגלו אלי.
וכך אמר הרופא: הוא חנוק. שלי. הוא לא מסוגל להכניס כלום חדש כי הוא מלא. הרופא אמר ״ אני לא יודע מי מילא אותו בכל הדברים האלה אבל רואים שיש פה המון דברים שלא היו אמורים לעבור דרכו ״ ואני שמעתי ״ את מילאת אותו בכל הדברים אלה.. את ״ וגם ידעתי שזה נכון…
הכליות שלו , החלקים שהתפקיד שלהם לסנן- כל כך שחוקות- שהוא כבר לא מסוגל לסנן כלום.
ובואי- ככה אמר לי הרופא- הסוללה מרוקנת עד הקצה.. אין לו כבר כח ואין לו גם מאיפה להביא עוד כח וגם אין כבר טעם להמשיך להכניס לו כח כי הוא לא מסוגל לקבל כלום.
ואני הסכלתי עליו- ושאלתי את עצמי- אם הוא מדבר עליו, או עלי כי לרגע היה נדמה לי שהוא מדבר עלי..ושאלתי אותו בעדינות אם זהו.. אם הגיע הזמן להיפרד.

הוא קם מהכסא ואמר שממש לא.
ניגש לארון ומהמדף שלף קופסא חומה.
זה יפתור לכם לגמרי את הבעיה- אמר ..ואני הרגשתי קצה של תקווה אחרי חודשים של ריחוק.
לקחתי את הקופסא החומה ומיהרתי לצאת. חלק בי ביקש שאשאר שם עוד.. אולי יש עוד משהו שצריך לדעת או ללמוד וחלק בי כבר התחיל לרוץ הבייתה בנסיון למצוא שוב את החיים שהיו לי.
הרופא קלט את הקרב שהתחולל בי ותפס אותי שניה לפני היציאה ואמר לי משהו שהפך אותי לגמרי הוא אמר: ״זה לא טוב לאף אחד להיות ״מוטען״ כל הזמן ״ וכמו קורא מחשבות הוא אמר לי – יש לך אמונה שהוא כל הזמן צריך להיות מחובר למקור כח. ולכן- אפילו כשהוא נח- את מחברת אותו למקור כח ושתדעי לך.. שזה מה שמתיש אותו . השאיפה הזאת – דרך החיים הזאת של להיות מחובר למטען כל הזמן – זה לא עושה את האפקט שאת חושבת
כי זה נראה שהוא נח.. אבל הוא לא..
תני לו לעשות את הדברים שהוא עושה..וכשהוא מרוקן – תחברי אותו למקור כח אבל אחרי זה.. תשחררי אותו קצת. אל תעבידי אותו כל הזמן אבל גם אל תטעיני אותו כל הזמן.
תני לו גם זמן של סתם להיות. לא עובד וגם לא מחובר לכלום.
וכשהוא אמר את זה.. כבר ידעתי לגמרי שהוא מדבר עלי

הרופא של הדייסון שלי ידע בדיוק מה מתחולל בתוכי

קניתי לדייסון שלי עוד כמה ויטמינים – וביחד עם הקופסא החומה חזרנו הבייתה.בדרך כבר אירגנתי לעצמי בהתלהבות תוכנית עבודה. נבוא הבייתה אני אחליף לו את הסוללה אחליף את כל הסננים וניזכר איך היינו פעם כשהיינו צעירים ומאוהבים.
אבל כשנכנסנו הבייתה- נזכרתי במה שאמר הרופא. השארתי את אהובי בתוך השקית שלו.. לנוח. הכנתי כוס קפה ופתחתי על המסך את הסדרה שכבר כמה שבועות אני מחכה לראות את הפרקים האחרונים שלה. זה לא שלא היה לי זמן לראות אותם . כי היה לי. פשוט כמו שיש דברים שהם של יום יום ודברים שהם של חג- כמו שיש בגדים- כמו שיש צלחות או תחתונים של ארועים מיוחדים- יש סדרות שהם של יום יום ועם הסדרה הזאת הרגשתי קצת חג.. אז שמרתי אותה לכשיהיה זמן.

הבוקר עם הקפה של הבוקר- יצאנו אהובי ואני למרפסת ושם החלפתי לו את כל מה שהיה צריך. ביקשתי ממנו סליחה על החלק שלי במותשות שלו – ובייחוד על זה שכמעט ויתרתי עליו. וגם חמלתי על עצמי כי יש דברים שבאמת לא ידעתי.
ובעודי מנקה אותו, מחליפה לו- הרגשתי את הדיגדוג המוכר חוזר אלי.. דיגדוג שלא הרגשתי כבר כמה שבועות משהו התעורר בי, תשוקה שלא חוויתי כבר כמה שבועות ובלי מאמץ או חשיבה מרוכזת או מטען נייד שכל כך הזדקקתי לו בתקופה האחרונה- פשוט פתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב.

נזכרתי בהמון פעמים שבהם עשיתי את הדברים שחשבתי שמטעינים אותי ויצאתי לא מוטענת. דברים שאני אוהבת ושציפיתי שיטעינו אותי והתאכזבתי לגלות שזה לא עבד. הרופא של הדייסון סידר לי את ההבנה שלפעמים אפשר וחשוב גם לא להיות מוטען. סתם להיות.

יש ימים של טעינה ימים של התרוקנות וימים של סתם להיות.

שיעורים שלמדתי מדייסוני האהוב.

אהבתם? שתפו!

פייסבוק
לינקדאין
דוא"ל
וואטסאפ

הצטרפו לניוזלטר!

אני מעלה המון תכנים חדשים כל הזמן,
מוזמנים להצטרף לניוזלטר שלי ולהשאר מעודנים תמיד!

אולי גם אלו יעניינו אותך...

נוצר באמצעות מערכת הקורסים של
 
סקולילנד

דברים שלמדתי