זה הזמן לשחרר

זה פוסט על חולצות. אם אתם מכירים ועוקבים אחרי- אתם בטח כבר יודעים..זה ממש לא פוסט על חולצות.

יש לי את 2 החולצות האלה

כשקניתי אותן – הן לא ישבו לי בול- אבל- הייתה לי בראש תמונה של איך אפשר כן ללכת איתן.

את החולצה עם הפסים אירגנתי בראש ככה שאני אכניס חלק ממנה לתוך המכנס – וזה בטח ייראה טוב.

והחולצה הלבנה- שהחלק העליון שלה היה לי מלכתחילה קצת פתוח- החלטתי שאני אלך איתה כשמתחת יש גופיה לבנה או באיזשהו צבע אחר.

מה שדחף אותי לקנות אותן היו כמה סיבות:

  1. אני אוהבת פסים. משהו בפסים גורם לי להרגשה נעימה (אבל.. אני לא אוהבת גופיות)
  2. חולצות לבנות תמיד נראות ממש יפה. (על אחרות. שיש להם עור שזוף. על עור כמו שלי- אני פשוט נעלמת בתוך הלבן)
  3. זאת עם הפסים- היא בכלל גופיה. ועד אותה תקופה אני הייתי עם שלל אמונות מגבילות לגבי הגוף שלי ולא חשבתי שגופיות זה משהו שמתאים לי. קניתי אותה בשלב שבו החלטתי להרחיב את אזור הנוחות שלי עם הגוף שלי.
  4. את החולצה הלבנה קניתי בשלב שבו קלטתי שבגלל האמונות המגבילות שלי יש לי ארון שהוא 90% שחור- והבנתי שללכת עם לבן- זו עוד יציאה מאזור הנוחות – והאמת היא שגם אמרו לי.. ״ממש יפה לך לבן״. ולמרות שזה לא היה לי נח – לא רגשית ולא ישב מושלם על הגוף- ה״ממש יפה לך״ לא שכנע אותי להאמין שזה נכון..- אבל שכנע אותי להאמין שאני יכולה להתמודד עם זה
  5. על הגופיה עם הפסים שילמתי כנראה יותר ממה שהיא שווה. בראש מסתובבת לי מחשבה שחברות שלי- שמבינות בגדים- בטח לא היו קונות אותה- ובטח גם לא משלמות את הסכום ששילמתי- אבל באותה תקופה אני הבנתי שאם יש לי מטרה שחשוב לי להשיג- אני מבינה שאני משלמת מחירים- הרעיון התמתג לי ככה שזה הרגיש לי מחיר שווה.
  6. מאוד רציתי להרגיש שאני נפתחת.. שאני מתנסה..שאני לא שוללת מהתחלה רק כי אני מפחדת…שאני יוצאת מהרגיל והידוע- זה ערך שממוקם די גבוה אצלי בסולם הערכים- להתנסות.

את 2 החולצות האלה הבאתי הבייתה- תליתי על הקולב וחיכיתי לרגע המתאים ללבוש אותם.

אם להגיד את האמת- כשהן היו תלויות על הקולב בארון- זה היה נראה ממש יפה וגרם לי לתחושה ממש נעימה.

הסימנים, אני רוצה להגיד לכם היו על הקיר.

כמעט בכל הפעמים שבדקתי ״מה ללבוש היום״ הוצאתי את החולצות האלה, מדדתי אותם וכמעט בכל הפעמים – זה לא עבד לי.. מיהרתי להוריד אותן להחזיר לארון בהחלטה שלהפעם זה לא מתאים- אבל בטח יבוא יום וזה יהיה לי אחלה.

וכך החולצות נכנסו ויצאו מהארון במשך תקופה לא קצרה.

בשביל הגופיה הייתי צריכה ללכת עם סוג החזיות שפחות נח לי (אני יודעת.. אני יודעת.. יש אנשים שיגידו לי עכשיו… מה פתאום.. שימי ^%$ תעשי מה שאת רוצה .. אבל אני לא מאלה. עוד לא הגעתי לשלב הזה בחיים שלי)

בשביל החולצה הלבנה הייתי צריכה גופיה מתחת- ולרוב זה היה חם מדי

שתיהן לא התכתבו טוב עם אף מכנס שיש לי אבל באילתורי אילתורים אפשר היה להצליח. ככה לפחות חשבתי

הפעם היחידה שלבשתי את הגופיה עם הפסים- הייתה בשרב הראשון של אחרי החורף- יצאנו לגלידה ואני החלטתי שזה זמן טוב להתעמת עם הגופיה הזאת- אחרי חורף שבו הייתי עטופה בבגדים ארוכים- יצאתי עם הגופיה הזאת והרגשתי עירומה. זה היה לי קשה חברים.. אין לכם מושג עד כמה. ולמרות שידעתי שאף אחד בסביבה לא מסתכל – ולאף אחד בסביבה זה לא אכפת.. לי היה אכפת. לי .

והאמת- נראיתי קצת כמו ״דודה״ היא ישבה פשוט… לא.

עם החולצה הלבנה היה קטע אחר. לא פחות מאתגר.

יום אחד כשיצאתי איתה- ומתחת גופיה שחלילה לא יראו לי כלום (באחד הגילגולים הייתי דוסית ממאה שערים כנראה)

הרמתי וסידרתי אותה בערך 50 פעם במהלך היום.

מה שנקרא- ללכת בלי- ולהרגיש עם.

עם המון עם.

בוקר אחד ממש לאחרונה החלטתי שמספיק

אני צריכה להיפרד מהגופיות

זה קצת כמו להיפרד מחלום

זה קצת כמו להודות שלא הצלחתי

זה מרגיש כמו פיספוס

ויש גם את התחושה של הביזבוז.. של הכסף.. של החולצות האחרות שיכולתי לקנות ולא קניתי..

זה קרה באחד הימים שבהם בדקתי ״ מה לובשים היום״ ונתתי להם עוד צאנס

ושוב- זה לא הצליח בינינו.

החלטתי שהפעם את שתיהן- אני לא מחזירה לארון.

אבל משהו בי גם לא נתן לזרוק.

אז השארתי אותם על המיטה..

נראה מה יהיה..

נראה

אהבתם? שתפו!

פייסבוק
לינקדאין
דוא"ל
וואטסאפ

הצטרפו לניוזלטר!

אני מעלה המון תכנים חדשים כל הזמן,
מוזמנים להצטרף לניוזלטר שלי ולהשאר מעודנים תמיד!

אולי גם אלו יעניינו אותך...

נוצר באמצעות מערכת הקורסים של
 
סקולילנד

זה הזמן לשחרר